Transcript · Hebrew → Spanish
Civilians Evacuated from War Zone
En algún momento llegamos a Be'eri.
Es un pueblo en un cruce, ves restos de coches allí
y una zona de combate.
Para describirte la situación, estás sentado en un kibutz dentro de Israel,
donde paseo los sábados con los niños en bicicleta.
Cada minuto, eh, te cae un misil encima, cada minuto.
De repente ves
un misil de un helicóptero
que dispara contra el kibutz.
Dices: «No lo entiendo».
¿Un helicóptero de las FDI dispara contra un kibutz israelí? Y entonces ves
un tanque circulando por las calles del kibutz, gira el cañón y dispara un proyectil contra una
casa. Son cosas que no, no logras entender,
y de repente te das cuenta, a la derecha,
de que hay cientos de personas del kibutz.
Gente con niños en brazos, sin zapatos, con—
gente que ha huido.
Sentí que habíamos llegado como una fuerza estadounidense que llega el quince
de abril de 1945 a Bergen-Belsen.
Una especie de escena de refugiados.
Muy pronto dijimos: «Esperen, alguien tiene que sacar a esta gente
de aquí, porque no tiene sentido. Caen misiles y disparan. Es una zona de guerra.
Ahora, al final salieron de este infierno dentro del kibutz, ¿y qué?
¿Recibirían un misil a la entrada del kibutz? ¿Por qué? ¿A quién estaban esperando?
Así que, como padres de niños, no nos parecía lógico.
Entonces colocamos todos los vehículos de la unidad y tomamos la iniciativa
de cargar a tanta gente como fuera posible, apiñarla en los vehículos y llevarla fuera
de la zona de combate.
End of transcript · 256 words · machine translated
Original transcript (Hebrew)
בשלב מסוים אנחנו מגיעים ל-לבארי. זה כפר בצומת, אתה רואה שם שברי מכוניות ואזור קרב. כדי לתאר לך את הסיטואציה, אתה יושב בקיבוץ בתוך מדינת ישראל, שאני מטייל שם בשבתות עם הילדים באופניים.
אתה כל דקה, אה, יורד עליך טיל, כל דקה. פתאום אתה רואה טיל ממסוק שיורה לתוך הקיבוץ. אתה אומר לא הבנתי.
מסוק צהלי יורה לתוך קיבוץ ישראלי? ואז אתה רואה טנק נוסע ברחובות הקיבוץ, מצודד את התותח ויורה פגז לתוך בית. אלה דברים שאתה, אתה לא מצליח להבין, ואז פתאום אתה קולט בצד ימין מאות אנשים מהקיבוץ.
ואנשים עם ילדים על הידיים, עם, בלי נעליים, עם-- אנשים שברחו. התחושה שלי הייתה שהגענו כמו חיל אמריקאי שמגיע בחמש עשרה לאפריל אלף תשע מאות ארבעים וחמש לברגן בלזן. מעין ת-פליטות כזאת.
באיזה שלב מאוד מהיר אמרנו רגע, מישהו צריך להוציא את החבר'ה האלה מפה כי זה לא הגיוני. כי נופלים טילים וכיורים. אזור מלחמה. עכשיו בסוף הם יצאו מהס-- גיהינום הזה בתוך הקיבוץ ומה? יחטפו טיל בכניסה לקיבוץ? כי, כי מה? כי מחכים למי? אז זה לא היה נראה לנו הגיוני בתור הורים לילדים.
אז פשוט העמדנו את כל הרכבים של היחידה ופשוט התחלנו ביוזמה להעמיס את האנשים כמה שאפשר, לדחוס אותם ברכבים ולנסוע איתם לאנשהו מחוץ לאזור הלחימה.
