Casualties from Ongoing Conflict

עכשיו, בשעות הערב המוקדמות, מתחילים להגיע גם

הפצועים מהקרבות הקשים והממושכים ביותר,

תושבים מקיבוצי העוטף.

קצת אחרי השעה שבע בערב קולטות מצלמות הכניסה

לבית החולים את בני משפחת קוניו מניר עוז.

תחילה נכנס איתן,

מיד אחריו מוכנסת אחת מהילדות כשהיא על הידיים של

חייל צה"ל,

אחריה האם סתיו

ולאחר מכן הבת הצעירה. הם מגיעים אחרי שעות

ארוכות בהן היו נצורים בממ"ד, בשעה שהמחבלים

חדרו לביתם והציתו אותו.

דוד, אחיו התאום של איתן, ואחיו הצעיר אריאל,

נחטפו שעות קודם לכן לעזה.

הפצועים מהעוטף ממשיכים לזרום, בהם גם פצועים

מבארי.

אני זוכרת שהיה לנו שנייה של הפוגה,

פתאום הוא נכנס.

דוד אבחה מקיבוץ בארי

מגיע בהכרה מלאה,

מותש, חלש, מיובש.

הסתתר בממ"ד שלו

במשך שעות ארוכות

והוא מדבר איתנו והוא מתקשר איתנו.

הוא בעצם מספר שאשתו ובנו נרצחו בתוך

הממ"ד,

הבת שלו נפצעה

ושהוא איבד רגל.

אני מסתכלת עליו, אני מקשיבה לו,

נותנת לו יד.

הוא פשוט היה צמא לדבר עם מישהו,

לשתף מה שהוא עבר, מה... כל היום המטורף

הזה.

היו אינסוף רגעים ביום הזה שהמוח לא רוצה להבין.

לא רוצה להבין מה קורה בחוץ,

ואחד הרגעים האלה היה באמת הרגע שהגיעו

התאומים.

הגיעו תינוקות בעשרה חודשים או תשעה חודשים, הם

התינוקות של משפחת ברדיצ'בסקי.

חיילים הביאו אותם,

חיילים שנכנסו אליהם הביתה,

מצאו את ההורים שלהם שנהרצחו כבר בשעות הבוקר המוקדמות.

הם בכו הרבה מאוד שעות, הם היו כנראה לבד מהבוקר.

הם לא שתו,

הם לא אכלו.

המוח לא, לא רוצה לתפוס שיש אפשרות כזאת

בכלל,

שיש אכזריות כזאת.