Eyewitness Account of Armed Conflict

ארבע אחרי צהריים פתאום ג'יפים מתייצבים לנו על הכביש והבנו

שהצבא סוף סוף הגיע.

לא עוברות חמש או עשר דקות מהרגע שהם מגיעים והתחיל

מטח יריות ריוף. כולנו השתטחנו על הרצפה.

בשלב הזה לי ברור שהתפקיד שלנו הוא

שאנחנו חומה אנושית בין הכוחות

שלנו שמגיעים ובין ה

בין הם.

עדי ואני מתכווצים, מתכווצים ונכנסים למצב של

כפיות ושאני מאחוריו

מחבקת אותו עוד.

כולנו התחלנו לרוץ, כולל המחבלים. כולנו הסתתרנו

נשכבים על הרצפה.

ויריות בום, בום, בום, בום, בום כדורים נכנסים לבית

בכל דרך אפשרית

ופתאום מרגמה. לא יודעת משהו כבד לא

עשה בום בכל הבית.

אני שומעת את הילדים. הצילו!

הצילו בבקשה! הצילו

נו אני מבקשת

בבקשה. בבקשה. תשמע, אני פה. בבקשה תבוא.

לא אשכח בחיים את הצעקות של הילדים,

איך שהם זועקים לעזרה ומטחים שוב מטחים, מטחים,

מטחים.

כוחות הימ"מ יורים שני טילי לאו לכיוון הבית.

שוב מטחים, מטחים, מטחים ועדי מנסה להרים את הראש ואני

אומרת מורידה לו ככה, מורידה לו את

הראש.

לא מדברים, אי אפשר לדבר.

ואז פתאום עדי אומר לי.

הדס זאב כבר לא איתנו.

אנחנו שוכבים על הצד ואני מסתכלת דרך הכתף.

אז אני אומרת לו

גם פסי לא איתנו.

הטנק במקום יורה שני פגזים, אחד לרצפה,

השני לגג הבית.

פתאום בום נוראי

ואני לא מצליחה להזיז את הרגליים

ואני אני רואה והידיים שלי שמוטות. אני לא מצליחה

להזיז את כבר לא מחבקת את

דושי

ואני אומרת לו דושי אני חושבת שנפגעתי

ובשלב הזה אני אומרת לו עוד פעם שאני אוהבת אותו.

היה לי ברור שיש פה טנק. זה היה ברור לי

לגמרי. אל תשאלי אותי איך. אני לא יודעת.

ואז היה הבום השני.

אני מרגישה

שנפגעתי

ואני מסתכלת ואני מרגישה

שזורם עליי הרבה דם

ואני מסתכלת. אני מופנה את הראש כדי לראות

למה אני מה קרה לי בדיוק.

ואז אני רואה

חור כזה

בעורק הראשי של עדי.

אני לוקחת את האגודל שלי, זאת היד, לוקחת

את האגודל, אגודל שלי ועושה לו חוסם עורקים.

כי מה אני עוד יכולה לעשות?

הוא לרגע זז וכבר לא זז, אבל אני

ככה שוכבת

עד שאני מבינה שאני כבר

אני בתוך שלולית של דם

ואין כבר למה לעשות חוסם.

אני פשוט חוזרת לחבק אותו ושוכבת

עם הפרצוף עם הכל בתוך שלולית ענקית

של דם

ואני זוכרת שאני שומעת עוד ירייה אחת

מתוך הבית ואני לא שומעת כלום כבר

ומחכה לכדור שלי.