Analysis of Israeli Public Sentiment

שוב יש מילה אחת שהישראלים אומרים הרבה בשלוש השנים

האחרונות ואף אחד לא שם לב כמה שהיא כבדה.

שוב. שוב צב שמונה. שוב חודשיים שאני לא משקיע עם

הילדים שוב העסק עומד ואני משלם עליו שכירות.

שוב אשתי מחזיקה את הבית לבד. שוב סוף חודש שבו אנחנו סופרים

אם נשאר משהו בחשבון. שוב לוויה, שוב אזעקה, שוב

ממד. ואני רוצה לדייק כאן משהו, כי זה חשוב.

זו לא עייפות. עייפות מתקנים בשינה.

העם הזה יודע לעבוד קשה ויודע להילחם והוא הוכיח את זה

שוב ושוב. מה שיש פה זה דבר אחר. מה שיש פה זה מיאוס

ומיאוס לא מתקנים בשינה כי הוא לא בא

ממאמץ. הוא בא מזה שלמאמץ אין סוף. אדם

יכול לשאת משא כבד באופן בלתי נתפס אם הוא יודע לאן כל זה הולך.

מה ששובר אותו זה לשאת את המשא הזה בלי לדעת מתי זה ייגמר ואם

זה ייגמר. וזה בדיוק מה שקורה כאן. אנחנו נלחמים, אבל

היום חוזר. עובדים ולא נשאר לנו שום דבר בסוף החודש.

מצייטים, אבל החוק נעצר בדיוק אצל מי שלא

מציית, הוא לא מחויב לחוק. ועכשיו הדבר שהכי מעוות

בסיפור הזה מי שמשלם הכי הרבה הוא מי שעושה הכל נכון.

מי שמתגייס, מי שעובד, מי שמדווח על הכל, מי שמשלם עד

השקל האחרון, מי שלא מחפש פרצות ולא מחפש

קיצורי דרך. הוא זה שנושא את הכל על הגב.

אתם רוצים דוגמה אחת? זוג צעיר בישראל ששניהם עובדים,

שניהם משלמים מס ומפרישים לפנסיה, מממן מהמיסים שלו

קצבה של מי שמעולם לא חסך אותה. קוראים לזה פנסיה

תקציבית. זאת קצבה שגבוהה פי חמישה מההכנסה

המשותפת של הזוג הזה. זה לא סיפור. ככה זה פשוט

עובד והאדם הזה לא מתלונן. הוא קם בבוקר

וממשיך, אבל בפנים משהו אצלו נגמר. ואני רוצה להגיד

לכם משהו על התחושה הזאת. מיאוס הוא לא חולשה.

מיאוס הוא לא ייאוש. ייאוש זה כשמפסיקים להאמין שאפשר

אחרת. מיאוס זה כשמפסיקים להסכים. ולכן,

כשאנחנו אומרים נשבר לנו, זה לא משפט של

תלונה. זה משפט של החלטה. העם הזה לא

מבקש פרס על מה שהוא נתן. הוא לא מבקש שיגידו לו

תודה. הוא מבקש שלמאמץ שלו תהיה תוצאה.

הוא מבקש אופק. הוא מבקש לדעת שהילדים

שלו לא יעשו את אותו דבר בדיוק עוד עשרים שנה, באותו מקום, עם

אותה תחושה. אנחנו לא מבקשים מכם עוד, נתתם מספיק.

אנחנו מבקשים להגיד לכם שאפשר שלמה שנתתם תהיה תוצאה.

מגיע לכם לנצח והגיע הזמן לנצח. ואיך יוצאים

מזה? לא בעוד הבטחה. בשינוי של מי מחזיק את מי.

בביטחון, אנחנו צריכים צבא שמטרתו אחת

לנצח. אנחנו צריכים קוד מוסרי שאומר שחיי החייל

שלנו קודמים לחיי האויב. אנחנו צריכים קוד מוסרי שכתוב בו

הקם להורגך השכם להרגו. בשש בבוקר תקום

ותשכים ותהרוג את האויב שלך. אנחנו צריכים אויב

מוגדר. זה לא חמאס האויב. עזה היא האויב.

זה לא המשטר באיראן האויב. איראן היא האויב, ואפילו

בצפון זה לא החיזבאללה שהוא האויב. לבנון היא האויב.

אנחנו צריכים אויב מוגדר, אויב מדינתי שאותו אפשר לנצח.

אנחנו צריכים לשים סוף ואנחנו נשים סוף לעסקאות

שמלמדות את האויב הזה שהחטיפות עובדות.

במשילות אנחנו צריכים להתחיל להתייחס לפרוטקשן כפי שאנחנו מתייחסים

לטרור ולא כאל עוד עבירה פלילית. אזרח נורמטיבי

חמוש הוא שותף לביטחון, הוא לא בעיה.

בכלכלה, מס שטוח. פירוק רשות מקרקעי

ישראל, קרקע שחוזרת לאזרחים. כל אחד

מהדברים האלה כתוב במפורש במצע שלנו.

שוב, לא כסיסמה, כמנגנון הפעלה, וזה ההבדל

בין מה שמכרו לכם לבין מה שאנחנו אומרים כאן.

אנחנו לא מבטיחים לכם ניצחון. אנחנו מראים

לכם את הדרך אליו. זהות. כי הגיע הזמן

לנצח.