הלילה האחרון בשבי: הבקשה לתה ותמר במנהרה

הלילה האחרון שלנו במנהרות היינו בה ביחד באותו חדר, ואתה צעקת ל-ל-לאחד המחבלים שמה, אתה צעקת לו "מוחמד!

תעשה תה ותביא תמר, יש לי נפילת סוכר". ככה, בלי בושה. ואני רוצה לשאול אותך, לא פחדת לפנות אליו ככה?

יש שלב כבר שאתה יודע שכאילו, תשמע, הוא לא יעשה איתך כלום כבר, הוא לא...

ידעתי שכבר זהו, זה כמה-- יום אנחנו בחוץ. הוא לא יכול זה, אבל הייתה את האווירה באמת של העסק, של הסוף, אחי.

טוב. וכאילו, תשמע, גם אתה יודע, בסופו של דבר מחר אנחנו לא פה, אז מה זה בשבילו עכשיו להוציא לנו תה ותמר, אחי? זה לא מה היה לפני יומיים.

אתה יודע. אז אמרתי, תשמע, אני הרבה פעמים בשבי הייתי אומר לעצמי עדיף לנסות ולהתבאס מאשר להתבאס שלא ניסית.

נכון. וואו. אתה יודע, גם זה היה במהלך השנתיים. הייתי מגיע אליהם באמצע היום, נשבע לך, "סוויללנו צ'אי". הוא היה מסתכל עליי ככה, אחי.

עכשיו, לפי המבט הייתי יודע אם להישאר או לברוח.

בחיי. איך שהוא היה מסתכל, הייתי יודע אם להישאר או לברוח, אחי.

להיעלם. לרוץ, לתת טיסה, אחי. כאילו לא הייתי בסיטואציה.

שמע, היה לי שם סיטואציה, אימא'לה ואבא'לה.

רציתי באמת להביא לי איזה תה, איזה שלוק קפה, אתה יודע, אתה, אתה, אתה רק עם מים, אחי, זה חו- מים מגעילים.

מים עם דברים שזזים בפנים. אחי, היינו... זוכר אותם.

הייתי שוטף את זה עם גזות כאלה, אתה יודע, אחי