עדות הדס: חילופי ירי, פגזי טנק ומותו של עדי בבית

ארבע אחרי צהריים פתאום ג'יפים מתייצבים לנו על הכביש והבנו

שהצבא סוף סוף הגיע.

לא עוברות חמש או עשר דקות מהרגע שהם מגיעים והתחיל

מתח יריות, ריוף. כולנו השתטחנו על הרצפה.

בשלב הזה לי ברור שהתפקיד שלנו הוא

שאנחנו חומה אנושית בין הכוחות

שלנו שמגיעים לבין ה...

ביניהם.

עדי ואני מתכווצים, מתכווצים ונכנסים למצב של כפיות,

ושאני מאחוריו מחבקת אותו.

כולנו התחלנו לרוץ, כולל המחבלים. כולנו הסתתרנו,

נשכבים על הרצפה.

ויריות בום, בום, בום, בום, בום.

כדורים נכנסים לבית בכל דרך אפשרית

ופתאום מרגמה. לא יודעת משהו כבד. לא...

עשה בום בכל הבית.

אני שומעת את הילדים. הצילו!

הצילו, בבקשה הצילו!

בבקשה אני מבקש

עכשיו.

תשמע, תן לי.

עכשיו תבואו.

לא אשכח בחיים את הזעקות של הילדים,

איך שהם זועקים לעזרה ומטחים שוב מטחים, מטחים,

מטחים.

כוחות הימ"מ יורים שני טילי לאו לכיוון הבית.

שוב מטחים, מטחים, מטחים ועדי מנסה להרים את הראש ואני

אומרת מורידה לו ככה, מורידה לו את

הראש.

לא מדברים, אי אפשר לדבר.

ואז פתאום עדי אומר לי

"הדס,

זאב כבר לא איתנו" .

אנחנו שוכבים על הצד ואני מסתכלת דרך הכתף.

אז אני אומרת לו

גם פסי לא איתנו.

הטנק במקום יורה שני פגזים, אחד לרצפה,

השני לגג הבית.

פתאום בום נוראי

ואני לא מצליחה להזיז את הרגליים

ואני, אני רואה ש-- והידיים שלי שמוטות אני לא מצליחה

להזיז את ה... כבר לא מחבקת את

דושי

ואני אומרת לו "דושי אני חושבת שנפגעתי"

ובשלב הזה אני אומרת לו עוד פעם שאני אוהבת אותו.

היה לי ברור שיש פה טנק. זה היה ברור לי

לגמרי. אל תשאלי אותי איך, אני לא יודעת.

ואז היה הבום השני.

אני מרגישה

שנפגעתי

ואני מסת-- ואני מרגישה

שזורם עליי הרבה דם

ואני מסתכלת, מופנית הראש כדי לראות

למה אני, מה קרה לי בדיוק.

ואז אני רואה

חור כזה

בעורק הראשי של עדי

ואני לוקחת את האגודל שלי. זאת היד, לוקחת

את האגודל, אגודל שלי ועושה לו חוסם עורקים.

כי מה אני עוד יכולה לעשות?

הוא לרגע זז והוא כבר לא זז. אבל אני

ככה שוכבת

עד שאני מבינה שאני כבר

אני בתוך שלולית של דם

ואין כבר למה לחסות חוסם.

אני פשוט חוזרת לחבק אותו ושוכבת

עם הפרצוף עם ה... הכל בתוך שלולית ענקית

של דם

ואני זוכרת שאני שומעת עוד ירייה אחת

מתוך הבית ואני לא שומעת כלום כבר

ומחכה לכדור שלי.