Addressing Sexual Abuse in Religious Rituals

התופעה היא תופעה קשה מאוד של

טקס שניתן להגדיר אותו דתי, שכולל כאמור

כל מיני אמירות ובשמן

נלקחים נערים ואנשים

מבוגרים פוגעים בהם פגיעה מינית, והפגיעה

הזאת חמורה לא פחות משפיכות דמים,

ואם לא נתקן את הדבר הזה לא נוכל

לרחוץ את כפי ידינו על העגלה הארופה בנחל, ויגיד

ידינו לא שמחו את הדם הזה.

העובדות שאני עומד לדבר עליהן היום נראות על פניהן

כמופרכות לחלוטין וכמו פרי

דמיון חולני, ולמרות זאת אני עומד על כך

שמעבר לכתבות תחקיר בעיתונות שהתיימרו להיות כתבות

אובייקטיביות שכבר חשקו בהם, הגיעו אליי

אישית ידיעות ברורות מהורי

נערים על אלימות שהופנתה כלפיהם. אני

מתכוון לאלימות מינית. שוב אלימות מינית

כלפי נערים, נערות, ילדים, ילדות,

שדברים שנעשים בשם טקס דתי או

איזשהו טקס חברתי עם אמירת פסוקים

רלוונטיים או לא רלוונטיים, דבר

שנמצא בתוך הציבור שלנו ואנחנו

נצטרך להישיר אליו מבט. הציבור שלנו,

כמו כמובן ציבורים רבים אחרים, הציבור

שלנו הייתי אומר, שקיים ונוגע בו

נגע מסוים, סליחה שאני קורא לו בשם

נרקיסיזם חברתי.

כלומר, דווקא בשנתיים האחרונות הציבור שלנו

באמת הצטיין בכל כך הרבה מסירות נפש.

פעילות חברתית גדולה, הפעילות בצבא,

שהמראה המגזרית מראה לנו

ציבור טהור ויפה ונקי,

ואנחנו מתקשים באופן אמיתי לשמוע ביקורת,

לשמוע שנמצאות אצלנו גם בציבור

שלנו נקודות שחורות משחור. לעיתים הן קשורות

לאנשים

שהם חברים שלנו,

יושבים איתנו בספסל בבית הכנסת, לומדים איתנו

שיעור דף יומי

או חברים שלנו לעבודה, לחינוך ודברים

אחרים,

והם נגועים בתופעה הזאת. לא כולם, חלילה, אנחנו

מדברים על יחידים, אבל התופעה היא תופעה

קשה מאוד של טקס שניתן להגדיר אותו דתי,

קיים לא רק אצל קבוצות דתיות או איזה טקס

חברתי חשוב שכולל כאמור כל

מיני אמירות ובשמן

נלקחים נערים ואנשים

מבוגרים פוגעים בהם פגיעה מינית, והפגיעה

הזאת חמורה לא פחות משפיכות דמים.

לא רק כלפי המצווה בתורה,

גם הפגיעה שהנערים והנערות האלה

יישאו על גופם וצלקותיהם עד סוף

ימי חייהם.

דברים שקרו אצלנו לידינו, ואם היינו

מתכופפים מתחת לשולחן היינו רואים אותם.

רבותיי, זה קורה. המשטרה ורשויות החוק

כמעט מנועים מלטפל בדבר הזה,

משום שהנערים והנערות, הילדים והילדות עוברים

שטיפת מוח שלא מאפשרת להם להשגיר את המעשים

האלה. אבל הורים יודעים

והורים מספרים את זה,

ואנחנו לא מקשיבים להם ולא שומעים את

המצוקה, מצוקה ששואבת משפחות

אל תוך תהום הצער והבגידה הזאת.

אנחנו צריכים לדעת שהטקסים האלה,

שרובם הם טקסים קדמונים עוד מימי עבודת הבעל,

לא נעלמו מן העולם למרות שעברו אלפי

שנים שבהם לכאורה על פי חז"ל בטל מצוות עבודת זרה.

הטקסים האלה של גילוי עריות נותרו, פשטו

צורה, לבשו צורה והם ממשיכים

ונמצאים איתנו,

ואנחנו צריכים לדעת להקשיב, לשמוע

מצוקה גם כשהיא לא נאמרת מהנער, מהנערה,

מהילד, מהילדה.

ילדים פתאום מאבדים את הרי-- כל הריכוז שלהם בלימוד,

בבית ספר, בחברה, ועלינו לשאול את

השאלה מה קרה להם. להקשיב להורים שעברו את

החוויה הזאת. יש בידי כתבה, כתבת תחקיר כזאת

ואני מוכן לספק אותה לכל דורש. אבל

שוב, עיקר העדות שלי, דברים ששמעתי מהורים

ודברים ששמעתי גם מנערים שנפגעו.

ואסור לנו לעבור על זה לסדר היום

בשם המראה המגזרית היפהפייה

שמציירת אותנו כטובים, ואם לא נתקן את הדבר הזה

לא נוכל לרחוץ את כפי ידינו על העגלה הארופה

בנחל, ויגיד ידינו לא שמחו את הדם הזה.

התיקון חייב לצאת מאיתנו

כחברה

שיודעת לבקר גם את עצמה ויודעת

לפעול, וזה בנוסף לכל הדברים היפים

והעצומים שאנחנו עושים במסירות נפש גדולה למען עם

ישראל. זה צריך להיות חלק מן העניין.