גאווה ישראלית והכיבוש: מרואיינת מגלה שהשיחה שודרה

היינו בשידור?

כן, היינו בשידור, בוודאי.

אני נורא רוצה כבר לשמוח עוד

פעם להיות ישראלית.

אני רוצה-

מה זאת אומרת? זה הגיע למצב

שאת לא שמחה להיות ישראלית.

אין לי גאווה יותר להיות ישראלית.

אין לך גאווה להיות ישראלית?

זה מילים מסוכנות להגיד בשידור.

יו, אני לא אומרת את זה שם, אני אומרת את זה בשקט.

כן.

זה כן, אני לא, אני לא זקופת קומה על מי

שאנחנו כאנחנו

וזה הרגשה איומה,

כי אני, אני הדור

המושלם שכבר גדל. אני נולדתי בחמישים וארבע ואז נגיד

הגיע שישים ושבע ולקח עשר

שנים להבין את חטא הכיבוש.

זה לא היה ברגע הראשון.

הכיבוש הביא את כל מה שבא אחר.

כל מה שקורה עכשיו

הוא תוצאה של הכיבוש.

מה קורה עכשיו?

מה קורה עכשיו? מה לא

קורה עכשיו? גם ההדתה, גם ה,

גם המתנחלים,

גם הטרור

היהודי, גם היהירות.

זכותו של מיעוט להילחם

על החופש שלו, גם אם-

לא אם הוא טובח באזרחי ועמי דרך של-

כן, אבל זה לא שאני, לא

שאני רואה את הדברים אחרת.

נגיד לשמוע זכותו של מיעוט

להגן על עצמו זה, זה,

זה, זה משפט

אה-

קשה לנו לשמוע אותו בבוקר.

קשה, כן.

אבל חלי, אנחנו לא באנו לדבר על הדברים האלה.

לא, חס וחלילה.

כן, לא, אבל אני מבין שזה חזק

וזה פורץ לך ומצער.

שאלתי משהו מפרפר.

אבל אנחנו באנו לדבר על

משהו אחר לחלוטין, על

קולנוע ועל תפקידים חדשים. את יודעת מה?

בואי נ-נ-נ-

היינו בשידור?

כן, היינו בשידור, בוודאי. אנחנו בשידור.

היינו בשידור בשיחה הזו?

בוודאי.

זה לא בסדר.

למה? אנחנו בתוכנית.

לא, זה לא היה בסדר.

לא אמרתם שאנחנו בחזרה בשידור.

אנחנו בשידור.

אני לא רוצה.

נהיה פה שידור.

לא, לא. אני הולכת. זה לא

בסדר. אני חשבתי שזו שיחה Off screen.

חשבתי שאנחנו בפרסומות.

אז אנחנו היינו ממש בשידור.

אני לא, אני לא רוצה.

וכך התייחסנו אנחנו לזה לפחות.

אני לא רוצה. אני נורא מצטערת. אני לא יודעת מה לעשות עם הדבר הזה

עכשיו. אני ממש